פתאום נע שריר בפניו הקפואים של הישיש. השפתיים הקפוצות רפו, נעו באיטיות, והיא הרגישה שעכשיו הוא רואה אותה. ”אה, היהודייה היפה”, מלמלו השפתיים האפורות.

הלביאה המשיכה להסתכל עליי דרך החריץ הצהוב של עיניה. שמתי לב שגם שיניה פגועות, ולביאה בלי שיניים חדות יש בה משהו מרגיע. ”מים, מים”, עלעלה המסכנה, ”תביא קצת מים”.

מי אתה? חזרה ושאלה, מה אתה רוצה? האיש המשיך לשתוק ולחייך. רק עיניו היו נעוצות בפניה, בבקשה גדולה. בזכות מילה אחת שאמר, הבינה: ”צירקוס”, הרי זה קרקס.

בניתוח הלב הפתוח שעברתי לא מזמן, ביקשתי מהמנתח המופלא שיסיר מתוכו את רקמת האהבה. שלא תכאיב.

לאט־לאט כל גופי מתמלא בכדורי צמר גפן, כמו אלה הצבעוניים שמכרו בבית המרקחת של לודין, בשכונת ילדותי. ככל שהחמצן בריאותיי הולך ומתמעט, אני מתכסה בזיעה.

”תהיי תולעת בצינור!” שמעתי את קולה, ובלאט תלשתי ממדפי הארון שמיכה ועוד שמיכה, ועטפתי את עצמי בשכבות, והתגלגלתי אל מתחת למיטה. והייתי לתולעת.

אני זורקת על כתפיי העירומות את חלוק הבורדו שנתן לי במתנה, ורצה למטבח להכין לו תה. אושר גדול עם שני סוכרזית.